רקע:
יוסי ותמי נשואים כבר כעשר שנים, ולהם יש שני ילדים בגילאי 7 ו-8. לאחרונה נתגלעו בין יוסי ותמי סכסוכים על רקע חבריו של יוסי. תמי חושבת כי יוסי מבלה זמן ממושך מדי עם חבריו, ופחות עם משפחתו. כך מדי שבוע ובעיקר בסופי שבוע, תמי רבה עם יוסי על כל בילוי עם חבריו, ולאחר מס’ שעות התפייסה עמו.
יום אחד יוסי הודיע לתמי כי נוסע לסוף שבוע עם החברים לאילת. תמי כעסה מאד על יוסי, וכל הסוף שבוע לא דיברה עמו עד שחזר. כשחזר, ניסתה לשוחח עמו ולהסביר לו את מה שמפריע לה ויושב על ליבה – אך יוסי המשיך בשלו.
יחסיהם התערערו עד מאד, הם הפסיקו לשוחח זה עם זו במהלך היום, והשיחות ביניהם התמעטו גם בערבים. לאחר חודשים רבים של חוסר בתקשורת החליטו השניים לנסות ולשקם את היחסים ביניהם, לאחר שיחות ארוכות חשבו כי אולי תינוק חדש, הוא שיעורר את תחושת האהבה והרצון להיות ביחד מחדש, והחליטו לנסות להרות. לא עבר זמן רב עד שתמי התבשרה מהרופא על הריונה, ושמחתה היתה רבה.
גם יוסי שמח, ולתקופה מסוימת, השניים חזרו להיות מאושרים ומאוחדים שוב כמשפחה. אך לפתע פתאום, שוב הרגישה תמי כי יוסי שב לסורו, התחיל לבלות שוב עם חברים ומעדיף באופן כללי להיות איתם מאשר עם משפחתו. יוסי מצידו כעס, ואמר לה כי הוא עובד קשה וגם מתעורר בלילות – כך שמותר לו מדי פעם לבלות. תמי כבר לא יכלה לסבול זאת, עם העייפות הרבה שהצטברה והקשיים בגידול שני הילדים והתינוק הרך, הריבים ביניהם היו גדולים מאי פעם, ושנים החליטו כמעט פה אחד כי עדיף להתגרש.
הטיפול:
יוסי פנה מיד לעורך דין, ושאל אותו את כל השאלות לגבי משמורת אב ולגבי משמורת משותפת בגיל הרך. עורך הדין הסביר ליוסי את זכויותיו, ואף לשאלתו על דמי מזונות במשמורת משותפת, השיב לו כי היום גישתו של בית המשפט השתנתה, בתי המשפט מנסים ליצור שוויון בין האב לאם, ולעיתים אף קיימת משמורת משותפת ללא דמי מזונות כלל.
יוסי שמח מאד, לאחר השיחה עם עורך הדין היה אופטימי יותר לגבי העתיד, והגיש תביעה למשמורת. תמי ראתה את תביעתו של יוסי וכעסה, היא פנתה לעורך דין לענייני משפחה באופן מידי, וביקשה ממנו להתנגד לעניין באופן נחרץ.
תמי, באמצעות עורך דינה, החלה בהגשת בקשות חוזרות ונשנות לבית המשפט תוך שהיא מתנגדת לקיום כל דיון או פשרה בנושא. גם כשעורך דינה של תמי הסביר לה את חשיבות המשמורת המשותפת ואת העובדה כי גם יוסי זכאי להיות הורה נוכח בחיי ילדו, הדבר לא הפריע לתמי להמשיך להתעלם מרצונותיו של יוסי.
לא זו בלבד, תמי אף האריכה את מועדי הדיון בשקרים ותחבולות, תוך שהיא טוענת שהיא איננה מרגישה טוב, יצאה לחופשה, וכו’, והכל על מנת לדחות את מועד הדיון בעניין עד כמה שאפשר.
התוצאה:
לאחר חודשים רבים וארוכים, לא היה מנוס והדיון התקיים. בדיון, תמי התנגדה שוב ושוב בכל תוקף למשמורת משותפת עם יוסי, וכאשר נדחקה לפינה – הסכימה כי זמני השהייה של ילדיהם הגדולים יהיו בבחינת 40% ליוסי ו-60% לתמי, אך בשום אופן לא הסכימה כי תינוקם הרך של השניים ילון אצל יוסי.
יוסי נלחם בבית המשפט ואמר כי זכותו המלאה להיות נוכח בחיי ילדו, אך תמי הודיעה לבית המשפט כי היא מניקה את תינוקם בן הארבעה חודשים, והעובדה כי יורחק ממנה ללילה או אפילו למספר שעות – תפגע מאד בתזונתו.
לאחר דיון ממושך בית המשפט החליט כי התינוק יישאר בחזקתה הבלעדית של תמי עד הגיע התינוק לגיל שנה, אך מאותו המועד תשונה המשמורת על הרך הנולד ותהיה משותפת.
בכל הנוגע לדמי המזונות, בית המשפט קבע כי עד שיגיע הילד לגיל 6 ישלם יוסי דמי מזונות המהווים את צרכיו ההכרחיים של הילד, אך מהמועד בו יגיע הילד לגיל 6, יתחלקו יוסי ותמי בדמי המזונות, כולל כל ההוצאות הנלוות.
לסיכום:
כיום, מתפתחת מגמה חדשה בפסיקה השואפת לשוויון בין ההורים בכל הנוגע להסדרי השהייה ודמי המזונות. אם בעבר בית המשפט נטה לפסוק משמורת בלעדית לאם עד גיל 6, הרי שהיום במקרים רבים בית המשפט פוסק בניגוד לחזקת הגיל הרך.
חשוב לדעת כי הילד זכאי לנוכחות הוריו בכל גיל, ואין גיל מינימאלי ממנו אב זכאי לראות את ילדו, וילד את אביו, גם כאשר מדובר בתינוק שזה עתה נולד. לכן חשוב, כי בני הזוג המתגרשים יתגמשו בכל הנוגע לילדים, שכן הליך הגירושין אינה חוויה פשוטה עבורם, ובוודאי שאינה פשוטה עוד יותר – כאשר צריכים להיפרד מאחד מהוריהם לזמן ממושך.
במקרה שבדוגמה, לאחר שבני הזוג היו מודעים למגמתו של בית המשפט בפסיקה, היו יכולים הם לפתור את הסכסוך בשיתוף פעולה ובאמצעות גישור, ולחסוך זמן רב, משאבים ואנרגיות, בהגשת תובענות לבית המשפט.