איזון משאבים בחלוקת רכוש

קיימים לכך מספר טיעונים:

• הסכם מכללא – (תנאים משתמעים ולא מפורשים) כוונת הצדדים, החיים בשלום ומשקיעים מאמץ משותף, כי הרכוש יהיה משותף. דעתם של רבים היא, כי הסכם מכללא הינו כלי טקטי אשר עושים בו שימוש כדי לקבל דריסת רגל מתחום החוזים אל תוך דיני המשפחה.

• טיעון צדק – זהו טיעון של שותפות. שני בני הזוג השקיעו כספים על מנת לצבור נכסים. בשעה שבן הזוג פיתח קריירה ורכש נכסים על-שמו –הצד השני טיפל בילדים ובבית והסיר מהצד השני את דאגת משק הבית. אם כך לא הוגן שהצד השני יהנה מהנכסים באופן בלעדי. נושא ההגינות משליך על הנכסים העסקיים – אם רוצים לראות במשפחה יחידה אחת אזי ההגינות והצדק מחייבים להכניס למשוואה את מכלול הנכסים, כולל העסקיים.
• שיוויון מגדרי –בדרך כלל נהוגים היו המקרים בהם הגבר פיתח קריירה, השתכר בשכר גבוה יותר ורכש נכסים על שמו, אם כך האיזון היה בעבודת האישה בבית, השווה לעבודת הגבר בחוץ. חלוקת נכסים על פי רישום בלבד עלולה לפגוע במגדר הנשי במקרים בהם האישה היא הצד החלש כלכלי. יצוין, כי כיום תופעה זו הולכת ומצטמצמת ויש מקרים הפוכים, בהם האישה משתכרת יותר מהגבר ואז היא רוכשת נכסים על שמה שבבוא היום מחולקים יחד עם הגבר.

  .

הטענה המרכזית בתביעת איזון משאבים

באיזון משאבים החזקה המרכזית היא כי בני זוג נשואים התכוונו לשתף זה את זה בנכסיהם (החזקה ניתנת לסתירה, אך נטל ההוכחה הינו על הצד הטוען כנגד השיתוף). בפסק דין אשר נדון בשנת 1994, בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, קבע השופט ברק, כי הלכת השיתוף של העליון מסתמכת על הסכם מכללא בין הצדדים, נלמדת מהתנהגותם, ורואה ברכוש כמשותף אם נרכש תוך ניהול אורח חיים תקין ובמאמץ משותף. במציאות הכלכלית-חברתית, לרוב הגבר הוא זה הקונה רכוש ורושמו על-שמו, ולכן אם טוען נגד השיתוף – עליו ההוכחה.

כאמור, חזקת השיתוף היא חזקה משפטית, ועל השופט להניח אוטומטית שהיא קיימת, אולם ניתנת לצדדים אפשרות לסתור אתה. בית המשפט אומר, כי אנו מניחים שבני זוג במהלך חיי הנשואים שלהם התכוונו לשיתוף מלא ברכוש ולא משנה מי רכש, מחזיק או מתפעל אותו.

ישנם שני בסיסים עליהם קמה חזקת השיתוף: מאמץ משותף ויחסי הרמוניה. כאשר בני זוג שיש להם מאמץ משותף להשגת הרכוש ויש להם יחסי הרמוניה אזי קמה להם חזקת השיתוף.

בתחילת שנות השישים הופיעו הציטוטים הראשונים בפסיקה בענין זה. בפסק דין אשר ניתן על ידי בית המשפט העליון ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עיזבון – נקבע כי כאשר לא היתה ברורה כוונת הצדדים, מיחס להם בית המשפט שהנכס יהיה קיים לשניהם בחלקים שווים.

עם הזמן הבדיקה של שני התנאים השתנתה במעט. בפסק דין נוסף אשר ניתן על ידי בית המשפט העליון 3563/92 גיטלר נ' גיטלר קבעה השופטת דורנר, כי תנאים אלו הם חלופיים, ככלל די בקיומו של תנאי אחד מבין השנים כדי להקים את כוונת בני הזוג לשותפות בנכסים.

ואילו בפסק דין שאף הוא ניתן על ידי בית המשפט העליון ע"א 5640/94 חסל נ' חסל  נקבע, כי די בקיומם של חיים משותפים על מנת להקים את חזקת השיתוף, היא נסתרת רק אם מוכחת כוונה שאין להקים אותה, והיא תקום גם במקום שלא שררה הרמוניה מלאה בין בני הזוג.

התייחסות בית המשפט לאיזון משאבים

דוגמא לאופן בו בית המשפט מחלק את נכסי בני הזוג על דרך השיוויון המהותי ניתן לראות בפסק דין של בית המשפט העליון בבע"מ 04/4623 פלוני נ. פלונית, (הצדדים נישאו לפני 74), כאשר דובר על רואה חשבון עצמאי שהיה נשוי לאשה אשר עבדה כיועצת חינוכית. במהלך שנות נישואיהם נוצרו בין בני הזוג פערי שכר משמעותיים. בית המשפט קבע כי שכרו הגבוה של הבעל התאפשר בשל תמיכתה של האישה ושחרורו מעול הדאגה למשק ולגידול הילדים. בזכות האישה, יכל הבעל לפתח את הקריירה שלו כרואה חשבון עצמאי, ולכן בית המשפט פסק לטובתה סך של 250,000 ₪.

הלכת השיתוף, קובעת כי אין צורך באקט של גירושין בכדי לחלק את רכוש של בני הזוג וכל אחד מבני הזוג רשאי לדרוש את חלקו ברכוש בכל עת.  

בשנת 1973 נוצר שינוי בתפיסת חלוקת הרכוש בין בני זוג כאשר בית המחוקקים הישראלי אישר את חוק את חוק יחסי ממון בני זוג. אישור חוק זה הלכה למעשה שינה את חוקי המשחק אשר היה קיים עד כה בכל הנוגע ליחסים הכלכליים בין בני זוג וקבע כללים חדשים.

ראשית, תחולת החוק היא  על אלה אשר נישאו כדת וכדין לאחר שנת 1974 ועל אלה בלבד.

בהתאם לחוק נקודת המוצא היא כי ככל ואין הסכם יחסי ממון אשר מגדיר מפורשות מהם הנכסים השייכים לכל אחד מבני הזוג, יחול הכלל של איזון המשאבים.

איזון משאבים לפי החוק, מבחין בין שלושה סוגי נכסים

• רכוש אשר שייך לאחד מבני הזוג עוד טרם הנישואים, לדוגמא: יעל רכשה דירה אשר נרשמה על שמה. לאחר כשנתיים נישאה יעל לאבירם- בהתאם לחוק יחסי ממון, הדירה אותה רכשה אינה נכנסת תחת כנפי חוק יחסי ממון והיא תישאר בבעלותה הבלעדית של יעל.
• נכסים פרטיים: הינם מתנות, ירושות , פיצויים בגין נזקי גוף, אשר אותם קיבל אחד מבני הזוג במהלך חייהם המשותפים. אותם הנכסים פרטיים שייכים לבן הזוג, אשר קיבל אותם למרות שהיה נשוי באותה העת.
• נכנסים משותפים: שאר הנכסים אותם צברו בני הזוג במהלך נישואים לרבות נכסים חיפציים, זכיות עיסקיות, נכסים פיננסים, זכיות סוציאליות וכיוצ"ב.
  .

חוק יחסי ממון קובע כי במקרה של גירושין, הרכוש המשותף אשר נצבר על ידי בני הזוג במהלך נישואיהם יחולק באופן שווה על ידי חישוב של סך הרכוש שנצבר מיום הנישואים ועד למועד הקובע וזאת יעשה במסגרת איזון משאבים. כמובן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, והחוק קובע סייגים מסוימים, התלויים בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

מהו איזון משאבים?

כאשר אנו מדברים על איזון משאבים אנו מתייחסים לסוג הנכסים המשותפים בלבד אותם צברו בני הזוג במהלך נישואיהם.  

איזון המשאבים נערך על ידי פירוט כלל הנכסים אשר נצברו במהלך הנישואים, לרבות נכסים אשר רשומים על שמו של אחד מבני הזוג, מנגד נערך פירוט של כל החובות המשותפים לרבות הלוואות, משכנתאות. לאחר חישוב שוויו של כל הרכוש המשותף מקזזים ממנו מסכום זה את החובות המשותפים שנצברו יחדיו על ידי בני הזוג. לאחר עריכת החישוב במדויק הסכום מתחלק באופן שווה- מחצית הסכום כל אחד מבני הזוג.

נשאלת השאלה, האם הלכת השיתוף אשר הייתה ההלכה הנוהגת עד לשנת 1974 יכולה לדור בכפיפה לחוק יחסי ממון ולהוראותיו בדבר איזון המשאבים?

בית המשפט העליון קבע, כי הלכת השיתוף אשר הייתה נוהגת טרם חיקוק חוק יחסי ממון אינה יכול להתקיים סימולטנית עם ההסדר של איזון המשאבים אותו קבע המחוקק לכל אלה אשר נישאו לאחר שנת 1974. יחד עם זאת, קבע בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין, כי קיימות סיטואציות בהן הנסיבות יכולות ליצור עילה לפיה קיימת כוונת שיתוף של נכס ספציפי, אף על פי שהנכס שייך לאחד מבני הזוג והנכס נרכש טרם הנישואין, ואז אם יוכרע כי היתה כוונת שיתוף ספציפי אותו נכס יחולק באופן שווה בין בני הזוג.

כוונת השיתוף פותחת הלכה למעשה צוהר לבוא בפני בית המשפט ולטעון כי יש לערוך איזון משאבים על נכס, אשר נרשם על שם אחד הצדדים ושנרכש טרם הנישואים ובזאת כאשר מוכחת רצון וכוונה כנים לעשות כן.

סעיף 8 לחוק יחסי ממון נותן לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר לחלוקת הרכוש, על מנת לאזן את הנכסים באופן הוגן בין בני הזוג.